איך הפסקתי לשחק סוף סוף אחרי 10 שנות התמכרות
Jean Willame
סכם עם AI
אני בן 28 היום, ואני יכול לומר בלב שלם שאני משוחרר מהתמכרות לגיימינג כבר יותר מ-5 שנים.
אם אתה מנסה להפסיק לשחק ומרגיש תקוע, הסיפור הזה בשבילך. מגיל 13 עד 23, גיימינג לא היה סתם תחביב, זה היה הכל.
כל הקיום שלי סבב סביב Aion, משחק תפקידים המוני (MMORPG) שבו טיפסתי לדירוגים הגבוהים ביותר. הייתי מתעורר בבוקר וישר מתחבר, משחק עד שהעיניים שרפו לי ופשוט לא יכולתי להחזיק את עצמי ער יותר.
כל יום נראה אותו הדבר: "פארמינג" (איסוף משאבים), קרבות PvP, חרישה על סקילים (Grinding), ומרדף אחרי דירוגים. בינתיים, כל שאר הדברים בחיים שלי התפרקו בשקט.
הקשרים עם המשפחה שלי התדרדרו. העולם שלי התכווץ לגודל של המסך מולי. כל דבר מחוץ למשחק הרגיש חלול וחסר משמעות.
כשלא הייתי מחובר, הרגשתי ריקנות. כאילו אני רק מחכה לחזור לחיים ה"אמיתיים" שלי, אלה שבתוך המשחק.
הפעם הראשונה שניסיתי להפסיק (ונכשלתי) {#}
הלוואי שהייתי יכול להגיד לך שיום אחד פשוט החלטתי להפסיק לשחק ומאז לא הסתכלתי אחורה. אבל זה ממש לא קרה ככה.
הניסיונות הראשונים שלי לפרוש היו "חצי כוח". הייתי מוחק את המשחקים אבל משאיר את הדיסקורד (Discord) פתוח.
נשארתי מחובר לגילדה שלי, מקשיב מהצד בשיחות קוליות (Voice chats), מספר לעצמי שאני "רק שומר על קשר חברתי". הייתי עם רגל אחת בחוץ, אבל הרגל השנייה הייתה עדיין נטועה עמוק בתוך העולם הווירטואלי ההוא.
נפלתי חזרה. שוב ושוב.
ואז הגיעה תקופת הסגרים של הקורונה, וזו הייתה "הסערה המושלמת". כשאין לאן ללכת ואין מה לעשות, נפלתי ישר בחזרה לדפוסים הישנים. אולי אפילו חזק יותר מבעבר.
מה באמת עזר לי להיגמל מגיימינג לתמיד {#}
מה שבסוף הוציא אותי מזה לא היה איזה רגע דרמטי אחד. זו הייתה הבנה איטית ומכאיבה שברחתי מהחיים האמיתיים במשך יותר מעשור.
אני לא הולך לייפות את המציאות – השבועות הראשונים היו אכזריים. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הזמן זז אחרת.
הרגשתי חוסר שקט, חרדה, כאילו משהו חסר.
הנה מה שבאמת עבד בשבילי:
- מחקתי הכל: הסרתי את כל המשחקים, מחקתי את הדיסקורד, חסמתי אתרי גיימינג בראוטר.
- סיפרתי למישהו: הודיתי בפני אחותי שבאמת יש לי בעיה עם משחקים. בכנות מלאה (ספוילר: היא כבר ידעה את זה). האחריות הזו מולה הצילה אותי.
- מילאתי את החלל: התחלתי לרוץ (הייתי גרוע בזה בהתחלה), חזרתי לקרוא, ולמדתי לעשות מדיטציה כדי להרגיע את הדחפים (Dudim).
- קיבלתי את אי-הנוחות: הפסקתי להילחם בתחושת חוסר המנוחה ופשוט למדתי לשבת איתה.
אבל הנה משהו שאף אחד לא מספר לך על גמילה ממשחקים: ברגע שאתה עובר את התקופה הראשונית הקשה, אתה מתחיל להרגיש חי בדרך ששכחת שאפשרית בכלל.
שום דבר, ואני מתכוון שום דבר, לא משתווה לתחושה שאתה משוחרר ממשהו שפעם שלט בכל שעה ביום שלך.
צעדים פרקטיים להפסיק לשחק היום {#}
אם אתה מוכן לצאת לחופשי, הנה צעדים קונקרטיים שאתה יכול לקחת כבר עכשיו:
- תודה שיש לך בעיה (אפילו רק בינך לבין עצמך). אי אפשר לתקן משהו שאתה לא מוכן להכיר בו.
- מחק את החשבונות שלך או תן את הסיסמאות למישהו שאתה סומך עליו. תעשה את זה קשה לחזור.
- תסיר את כל המשחקים ופלטפורמות הגיימינג (Steam, Epic, Battle.net). תמחק גם את דיסקורד אם הוא מהווה טריגר.
- ספר לפחות לאדם אחד מה אתה עושה. בדידות מזינה התמכרות – חיבור אנושי נלחם בה.
- מצא 3 פעילויות לא קשורות למשחקים לנסות השבוע. לא משנה מה (ספורט, בישול, קריאה, יצירה). פשוט תמלא את הזמן שהתפנה.
- תצפה לזה שזה יהיה מבאס בהתחלה. השבוע-שבועיים הראשונים הם הכי קשים. אחר כך זה נהיה קל יותר.
למה אני משתף את הסיפור הזה {#}
ראיתי יותר מדי אנשים נשארים לכודים באותו מעגל שאני הייתי בו. אנשים שמכחישים שהם מכורים, שאומרים שהם יכולים להפסיק מתי שהם רוצים (אבל אף פעם לא עושים את זה), ושמבזבזים שנים שהם היו יכולים להרוויח בחזרה.
אם אתה קורא את זה ומשהו מהדברים מהדהד אצלך, זה כנראה לא צירוף מקרים.
אולי אתה נמצא איפה שאני הייתי בגיל 15, ואומר לעצמך שזו רק תקופה. או בגיל 20, כשאתה מבין שזה נמשך יותר זמן ממה שחשבת. או בגיל 25, ותוהה איך נתת לזה להגיע למצב הזה.
זה לא משנה כמה זמן היית תקוע. מה שמשנה זה שאתה יכול להפסיק לשחק ולבנות משהו אמיתי.
אתה לא צריך לעבור את זה לבד {#}
אני משתף את זה כי אני רוצה שאחרים ידעו: החלמה היא אפשרית, נפילות הן דבר נורמלי, ואתה לא "דפוק" בגלל שאתה נאבק עם זה.
אם אתה מנסה להפסיק לשחק וצריך תמיכה, או אם אתה עדיין מתלבט ("יושב על הגדר") אם בכלל יש לך בעיה – צור קשר. דבר עם מישהו שמבין.
מצא קהילה של אנשים שהיו במקום שבו אתה נמצא.
הייתי שם. אני יודע איך זה מרגיש כשהמשחק הוא המקום היחיד שבו אתה מרגיש שייך.
ואני גם יודע איך זה נראה מהצד השני.
גם אם אתה לא מרגיש את זה עכשיו, יש חיים אחרי הגיימינג, ואני נשבע ששווה לחיות אותם – גם אם אתה לא רואה את זה בבירור כרגע או שאין לך תקווה. כל האנשים שעזרתי להם היו במצבים דומים, והיום הם לא מתחרטים על ההחלטה הזו.
אני רוצה לכתוב עוד על הנושא וליצור מדריכים פרקטיים וקלים לקריאה, כי אני יודע כמה קשה להתרכז. הייתי שם, ואני באמת רוצה ליצור משהו שיהיה רלוונטי ועוזר עבורך.