למה בנינו את Lume

אם אתה קורא את זה בשלוש בבוקר, המסך עדיין דולק, עוד יום שעבר, אנחנו מבינים אותך. אם בדיוק שיקרת על איפה היית, אם אתה מותש מהמאבק היומיומי עם עצמך, אם החיים חומקים לך אבל אתה לא מצליח לעצור: היינו בדיוק איפה שאתה עכשיו.

League. משחקי MMORPG. המשחקים השתנו, אבל הדפוס נשאר. דילגנו על שיעורים, נמנענו מחברים, השתכללנו באמנות השקר על זמן המסך. רדפנו אחרי דירוגים, חלמנו להפוך לשחקנים מקצועיים, רדפנו אחרי כל דבר שאפשר לנו להימנע מהחיים האמיתיים. לימודים? נכשלנו. מערכות יחסים? נמנענו ואיבדנו. בריאות? נהרסה ממשקאות אנרגיה ולילות ללא שינה. שנים נעלמו לתוך מסך בזמן שכולם אחרים התקדמו.

זה לא היה דרמטי. זה היה שקט ומפחיד: ההבנה שאף אחד לא הולך לבוא להציל אותנו. היינו בשנות ה-20 המוקדמות שלנו, לבד, צופים איך החיים שלנו קופאים בזמן שהחברים שלנו בונים קריירות ומערכות יחסים. הפחד להתעורר בגיל 30 באותו מקום הפך חזק יותר מהמשיכה למשחק עוד אחד.

אז הפסקנו. בבת אחת, לגמרי. מחקנו הכל. ניתקנו קשר עם חברים למשחקים. בנינו שגרה נוקשה: ספורט, קריאה, לימוד דברים חדשים, כל דבר שימלא את החלל שהמשחקים השאירו. השבועות הראשונים היו ברוטליים. המוח שלנו צעק לדופמין. אבל החזקנו מעמד כי היינו חייבים.

שלוש שנים אחר כך, אנחנו עדיין נאבקים לפעמים עם ריכוז ושינה. ההתאוששות איטית. אבל עכשיו אנחנו בונים חברות, מתאמנים באופן קבוע, מבשלים אוכל אמיתי, שומרים על מערכות יחסים שבאמת חשובות. התגמולים מגיעים לאט יותר מאשר הישגים במשחק, אבל הם אמיתיים והם נשארים. אתה רק צריך לאמן את המוח שלך להעריך אותם.

זו הסיבה ש-Lume קיים. כשהיינו צריכים עזרה, מצאנו רק עצות כלליות ושיפוטיות, אבל שום דבר שבנוי לאנשים כמונו שצריכים להפסיק לגמרי ולבנות מחדש מאפס. אין תוכנית מובנית. אין קהילה אמיתית. אז בנינו מה שנואשות היינו צריכים: כלי התאוששות שתוכנן על ידי אנשים שחיו את זה, לאנשים שעדיין נלחמים בזה.

אתה לא שבור. אתה לא חלש. גם אנחנו ישבנו בכיסא הזה בשלוש בבוקר. גם אנחנו אמרנו את השקרים האלה. גם אנחנו הרגשנו את החרדה הזו. אנחנו יצאנו, וגם אתה יכול. אנחנו כאן.